תחרות כתיבה עברית מס' 2 - והזוכה הוא... היא... It....

שבוע טוב חברים יקרים 😎

תחרות כתיבה עברית מס' 2 הגיעה לסיומה!

היתה היענות גדולה משציפינו!! ועל כך אנחנו רוצים להודות לכל אחד ואחת, שהשתתפו בתחרות והקדישו מזמנם לשבת לכתוב, ויותר מכל לשתף אותנו בחוויות והזכרונות שלכם :)

הזוכה בתחרות כתיבה עברית 2 הוא: @nomad-magus אשר הביא לנו חוויית קיץ פלפלית ושנונה, ברוח סרטי אסקימו לימון המיתולוגיים :)

בנוסף לפרס של 10 SBD אנחנו גאים לפרסם את הסיפור כדי שגם אלו שלא קראו יוכלו להנות :) אז הנה:

בהשראת אירועים אמיתיים

ישנם רגעים בחיים שרק מבט לאחור יכול להאיר את היופי והמיוחדות שלהם.

היינו שלושה חברים, בגיל תיכון, במאה הקודמת, לפני עידן האינטרנט, כלכלת השמיים הפתוחים, והבגרות המינית של הפורנו. שלושה חברים חסרי נסיון עם בנות שטיול הקיץ המתוכנן לעיר החטאים, הלא היא אילת, עורר בהם את יצר ההרפתקנות.

היומיים הראשונים עברו בשקט, ללא אירועים מיוחדים. בלילות הסתובבנו במרכז המסחרי של העיר, בין אולמות האירוח של בתי המלון, מתבוננים באנשים עם הפנים הזרות, הלבושים בבגדים אירופאיים המכסים אך מעט מעורם השזוף. בבקרים ובהמהלך היום רבצנו על החוף המרכזי, מאזינים בעל כורחנו למוזיקת מועדונים, אוכלים סנדוויצ'ים מהבית ובעיקר נותנים מנוחה לגוף ולשכל, הפסקה כה נחוצה משנת לימודים מפרכת.

"אז מה, חבר'ה, הלילה האחרון שלנו. מה עושים?" , מומו שלנו היה קצר רוח. הייתה לי תחושה שאם היה יכול היה זונח אותנו כבר מהיום הראשון והולך לנסות את כוחו עם שלל התיירות שהסתובבו בעיר. אחרי הכל, אלה היו הימים האחרונים של החופש הגדול וכולם רצו לעצמם עוד פיסה קטנה של ריגוש.

שנינו לא ענינו. הינו תמימים, ביישנים, וחסרי מעוף. ומומו, שאז עדיין עוד היה נאמן לחברות שלנו, נשאר איתנו אותו הלילה, באכסניה בה לנו. אם כעס לא הראה, אבל בבוקר בא עם רעיון חדש.

"אתה שומעים, למה שלא נלך לחוף אחר היום? פה קרוב, חוף אלמוג, הוא יותר מבודד ואפשר לצלול ולראות קצת טבע". הוא ידע מה קונה אותי.

"זה כניסה בחינם?", יודל'ה שאל.

מומו הסתכל עליו בעין עקומה וקרץ לי. "נו, יודל'ה, אל תעשה עניין. כמה שקלים. יהיו שם תיירות, אתה תראה".

בתוך שעה כבר היינו שכובים על מחצלת רחבה מתחת לשמשיית צל גדולה, שומעים את השקט שמסביב. לא היינו לבד. מצד ימין, סמוך אלינו אך במרחק סביר, ישבו זוג קשישים על כסאות שהביאו מהבית. כמה עשרות מטרים מהם התארגנה קבוצה של ילדים, כנראה אחרי לינת לילה.

"אין פה שום תיירות", סנט יודל'ה במומו.

"עוד מוקדם, חכה, אתה תראה", זה השיב, יודע כמוני שתוך מספר שעות יהיה עלינו לצאת חזרה אל תחנת האוטובוס.

השעה הבאה עברה בדממה. יודל'ה שכב לידי על המחצלת מעניין במגזין אופנה ברוסית ששאל מזוג הקשישים שבצד, אני האזנתי למוזיקה בווקמן תוך שאני סוקר את החוף בקצב מדוד וקבוע. מומו היה הולך למים, נכנס לשחות לכמה דקות ואז חוזר אלינו ומדווח על מה שראה.

בפעם השלישית שזה קרה הוא כמעט והיה רץ לכיווננו, וכשהגיע פניו היו אדומות, עיניו בורקות וחיוך גדול נסוך על פניו.

"נו, מה, עוד קרפיון דגדג לך את הרגל?", יודל'ה המתוסכל הקניט אותו.
"חבר'ה, ראיתי!"
הנמכתי את המוזיקה. יודל'ה הזדקף,
"תיירות? אמיתיות?"
"אמיתיות לגמרי! בלי חלק עליון! עם כל השדיים!", מומו הבליט את חזהו להדגמה והיה ברור שהתרגש התרגשות אמיתית.

הייתי בטוח שמומו מגזים אבל אז ראיתי גם אני. במרחק, שתי בחורות, לא מבוגרות בהרבה מאיתנו, מחוטבות, ומלאות בדיוק במקומות הנכונים, יצאו מהים והלכו לצד השני של החוף, תוך שהן קושרות את החלק העליון של הביקיני שלבשו.

"הוא לא משקר, יודל'ה. הנה תראה.", והפניתי את הראש שלו לעבר השתיים. יודל'ה השתנק, צמצם את עיניו להטיב את ראייתו אבל כבר איחר את המועד. השתיים כבר היו לבושות לגמרי. בצר לו פנה בחזרה אל מומו.

"נו, ודיברת איתן? מה עשית?"
"הוי, חבר'ה, אתם לא מתארים לעצמכם. שחיתי לידן, אבל הן לא התייחסו אלי. אז הרכבתי את המשקפת וצללתי מתחת להן. ראיתי את הציצים שלהם זזים, קופצים, מרחק של מטר ממני!", כזה אמיץ היה מומו שלנו. זה הספיק, ויודל'ה שרצה גם לעצמו מעט מהחוויה קם על הרגליים. אך בטרם הספיק להוציא מילה מומו כבר רץ בחזרה לים.

"אני חוזר לים. נתראה אחר כך", נפנף אלינו ממרחק.

יודל'ה הסתכל עלי. הנדתי לשלילה. שילך עם מומו אם הוא רוצה. אני העדפתי להמשיך ולסרוק את החוף, מה גם שכעת התקרב אלינו זוג שכבר זמן מה עקבתי אחריו במבטי. המרחק בינינו הצטמצם והלך עד שבתוך כמה שניות השניים נעצרו מתחת לשמשיית החוף שלנו. עכשיו היינו שישה. זוג הקשישים שבצד, ישן, יודל'ה על המחצלת שרוע פרקדן, אני על כסא החוף, והגבר והאישה הגרמנים. הגבר הצביע על הראש שלו, אמר לה כמה מילים והלך לכיוון המשרד. נשארנו רק אנחנו, והים שמסביב. היא הייתה הרבה מעל לגיל שלנו אבל תמירה, חטובה ויפה. שיערה בהיר, עורה שזוף במידה. כנראה לא שמה לב לנוכחותנו, או התעלמה. אולי לא היה לה אכפת, אבל מה שקרה בשניות שאחר כך נחרט בזכרוני לעד.

בעודה עומדת, התכופפה והוציאה את בגד הים מהתיק. מתחה את שני חלקיו, בודקת, מחשבת מה ללבוש קודם. את החלק העליון הניחה על המחצלת, וכהרף עין הורידה את המכנסיים הקצרים שלבשה. עכשיו כבר כל תשומת הלב שלי הייתה נתונה למופע החשפנות הפרטי שזכיתי לו. ואז, בלי לחשוב יותר מדי, בלי עכבות כלשהן, בתנועה מיומנת השילה את התחתון וניצבה עירומה מהאגן מטה. בלונדית במלוא תפארתה.

הסתכלתי מהר לכיוון זוג הקשישים. הם היו ישנים. באותה מהירות הסבתי מבט לעבר קבוצת הילדים, לעבר מומו שבים, לעבר המשרד, אבל נראה שאף אחד לא שם לב למה שקורה ממש לידי. למה שקורה איתי. נתתי ליודל'ה בעיטה קלה בגב.

"יודל'ה, תראה!", סיננתי בלחש.

הוא סובב את ראשו, בתחילה מסתכל אלי ואז, בעקבותיי הפנה מבטו שמאלה אל הבחורה שלנו. מעולם קודם לכן לא ראיתי את יודל'ה כה קפוא וחסר תנועה כפי שהיה בשניות הבאות. פיו נפתח בתימהון, עיניו התרחבו וכל תשומת ליבו הייתה נתונה לאותה אישה צעירה מגרמניה ולמבושיה המרהיבים.

יודלה הסתכל עלי, אני הסתכלתי על יודלה ושנינו ידענו באותו הרגע שזה הקיץ הכי טוב ever.

"נו, חבר'ה, איך אתם מסכמים את הטיול שלנו לאילת. נהניתם?" היינו כבר על האוטובוס בחזרה למרכז, ומומו עדיין לא נרגע מחוויית הצלילה שלו, מנסה שלא להראות עד כמה הוא מקנא בחווית החוף שלנו.

לא ידענו אז, אולי רק הרגשנו, שאת הקיץ ההוא התחלנו כילדים וסיימנו כנערים, צעד קטן נוסף אל עבר הגבריות שעמדה בפתח, ושעתידה הייתה ליטול בחטף את שארית התמימות לה זכינו באותו קיץ מופלא.

תודה רבה ל @nomad-magus :)

בהמשך תחרות כתיבה עברית מס' 3 !!!! אז המשיכו לעקוב :)

שלכם
בשבילכם
ובזכותכם

@nv21089