תחרות כתיבה - חברות

אני באמת חושבת שכל אדם יכול להסתכל על המושג "חברות" בצורה שונה. חלק יגדירו אותה כעזרה הדדית, חלק יגדירו אותה כדאגה לאחר.
כמו כל דבר בחיים, אפשר להגדיר כל דבר מכל נקודת מבט אפשרית. כל אחד והראייה שלו כלפי העולם.
היום החלטתי לכתוב על החברה הכי טובה שלי, שהיא אמנם לא בת אדם, אבל בשבילי היא הדבר הכי טהור שנכנס לי לחיים.

20 באוקטובר, 2012.
השעון מורה על 8:30, הגענו עוד לפני פתיחת השערים. אנחנו היינו חייבים ללמוד מהטעות בשבת שעברה, שעשינו את כל הנסיעה הזאת לחינם.
זה מעט קטנוני, אני לא אגיד. כשאני אומרת "נסיעה לחינם" אני בעצם מתכוונת "לקחו את כל הגורים". מעט כועסת על עצמי עכשיו כשאני חושבת על זה.
בכל מקרה, למדנו מטעויות העבר והבנו שעלינו להגיע מוקדם ככל האפשר כדי לראות את הגורים לפני שנחטפים. יש משהו בלגדל את הכלב שלך מהרגע שהוא בגודל של אגרוף כף-היד שלך. לראות אותו מועד, נופל, מסתכל עליך במבט החמוד הזה, עד שאתה לא שם לב ופתאום הוא פחות-או-יותר בגודל שלך.
בשעה 9:00 נכנסנו. זו לא הפעם הראשונה שאני שם.
מדובר במעין גינה בה יש עמודים ובקצה שלה יש מעין לולים, כמו של תינוקות. לעמודים קשורים הכלבים הבוגרים, ואני מבחינה בפינצ'ר העיוור שעדיין שם מהשבוע שעבר. מעט קשה לי להסתכל ולתהות לעצמי אם אי פעם יאמצו אותו, וחוץ מזה, קיבלתי רק דרישה אחת מאחי: "שלא יהיה כלב קטן." אני מסיטה את המבט וממשיכה הלאה.
והנה היא, שם. הגורה היחידה שהגיעה עד עכשיו. גוש קטן וישנוני שבקושי פותח את העיניים כדי לראות מי מתקדם לעברו.
בעוד המתנדבת שמה על הרגליים שלי את הגוש הפרוותי הזה, ומסבירה לי מה עבר עליה לפני שהגיעה אל העמותה, אני טיפה מעופפת במחשבות וחושבת לעצמי "איך לעזאזל אני מוציאה את עצמי מזה, אני לא מתחברת אליה".
היא ישבה שם והסבירה לי שמצאו את אמא שלה דרוסה בצד הכביש, יחד עם 2 האחיות שלה. האחיות שלה היו בהירות פרווה ונחטפו ברגע שרק פורסמו. "ככה זה, אנשים תמיד יעדיפו כלבים בהירים מאשר שחורים", ואפילו לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל המחשבה על זה מעט הגעילה אותי.
בעוד הגוש הקטן הזה נרדם על הברכיים שלי, הביאו 5 גורי לברדור מתוקים שהסתובבו בכלוב מלאי אנרגיות ומחפשים תשומת לב. כולם התאספו סביבם, ואני עם הגורה הקטנה על הרגליים. הגורה הקטנה שאף אחד לא רצה.
היא אפילו לא טרחה לפתוח את העיניים, לראות בידיים של מי היא, ואיזה כלבים בדיוק הגיעו. פשוט נרדמה. שלווה ומתוקה.
באותו רגע התאספו סביבי כ3 מתנדבים ושאלו אותי "את לוקחת אותה? את מאמצת את קוקי?"
קוקי. איזה שם. מיותר לציין שהוא שונה מיד לאחר מכן. מיידן, או עוגי ככינוי. עוגיפלצת. כמה שזה מייחד אותה.

"כ..כן". עניתי בחוסר בטחון. אם להיות ממש כנה, ממש לא הייתי בטוחה באימוץ שלה. אבל זה איכשהו קרה, ובדיעבד, זה הדבר הכי טוב שקרה לי. אי פעם.
עברנו איתה את שרשרת האימוץ והתחלנו בנסיעה הביתה. וכצפוי, גם בנסיעה הביתה, לא הנידה עפעף. הילדונת פשוט ישנה.

אחרי שבועיים שהיא אצלנו, היא התחילה לחלות. לקחתי אותה לוטרינר, על הידיים שלי, היא עדיין הייתה במשקל של כ5 קילוגרמים ככה שזה לא היווה ממש קושי. אחרי בדיקות מקיפות, הוטרינרית הסבירה לי שיכול להיות שמדובר בפרוו. מחלה נפוצה אצל גורים, שלא כולם מצליחים לצאת ממנה. חזרתי הביתה בלעדיה, וצבט לי הלב.
התבקשתי להשאיר אותה אצל הוטרינר לאשפוז בלילה ובאותם רגעים התחלתי להבין עד כמה היא חשובה לי.
למזלי, למחרת התבשר לי שהיא בסדר ושמדובר בווירוס שיחלוף. הקלה ענקית.

עם מיידן עברתי הרבה עליות ומורדות, היא כלבה בכלל לא פשוטה. צריכה הרבה (אבל הרבה) תשומת לב. אחרת, היא תאכל את הנעליים היחידות שהרשתי לעצמי לקנות כמעט באלף שקלים, או את המטען ה6 שלי. ואם בכלל לא מתייחסים אליה, נחשו איזה קיר גבס הוא הבא בתור לקבל בור ענק בתוכו. כן, היא משוגעת לא קטנה ומתה ללעוס דברים. בלי לשים לב, היא פתאום גדלה. ונהיה יותר ויותר קשה להרים אותה אם בכלל.

החיבור האמיתי שלנו קרה לפני כשנתיים. התחלתי לראות בה דברים שלא ראיתי בה מעולם.
התחלתי להבין עד כמה קל להפגע מבני אדם ולעומת זאת עד כמה קשה להפגע מבעלי החיים. מכל בעל חיים.
הבנתי עד כמה הכלבה שלי, שאני מגדלת כבר 5 שנים, היא למעשה היצור הכי טהור שאי פעם נכנס לי לחיים.
אני מסוגלת להסתכל עליה שעות. שעות. להסתכל עליה ולתאר לעצמי עד כמה היא נטולת טינה ושנאה.
אני לא רוצה יותר מידי להכנס לדעה שלי כלפי בני אדם, כמה הם אגואיסטים ואנטרסנטים, כי הפוסט הזה בסך הכל מדבר על הדבר הכי טהור שקיים בעולם. בעלי חיים. כלבים. מיידן.

היא כל-כך אכפתית. כשאני נכנסת הביתה, היא הראשונה לברך אותי לשלום. כלבים חכמים בצורה מדהימה, ולמעשה, היא זו שמלשינה לי ברגע שאבא שלי מתקרב לדירה. ברגע שהוא נכנס לחניה, היא טורחת להודיע לכל הבית. כשאני בוכה, או אפילו מעט מצוברחת, היא מרגישה את זה. היא באה להיות איתי ולגרום לי להבין מה באמת חשוב.
פשוט מדהים אותי עד כמה כלבים הם חכמים ונאמנים, נטולי כל כעס ורגשות שליליים.
כשאני כותבת את הפוסט הזה, הלב שלי מתפוצץ. אני כל כך אוהבת אותה, ואני תוהה אם היא בכלל מבינה עד כמה אני מעריכה אותה.

אתם מוזמנים להכנס לפוסט שכתבתי עליה לפני כ5 חודשים, שם אפילו תגלו מעט פרטים שלא חשפתי כאן.
תודה שקראתם, ומלבד תחרות הכתיבה, אני יותר מאשמח לשמוע אם גם אתם מוצאים בבעלי חיים את הדברים האלו, שגורמים לכם להתפוצץ מאושר רק מלחשוב עליהם. איזה כלב או חתול או מכרסם או כל בעל חיים שאי פעם היה לכם שהיה משמעותי בחייכם.