ממצרים: מחשבות בעקבות ההפגנה נגד גירוש הפליטים, 24.3.2018, כיכר רבין

חזרתי עכשיו מעצרת/הפגנה למען הפליטים, ולמרות שהגעתי בלי הרבה ציפיות, היו שם כמה דוברות ודוברים מעוררי השראה ובאמת שהתרגשתי. אמרו דברים נכונים וצודקים כל כך, וטובים כל כך, והצטערתי צער רב שאני לא שומע אף פעם דברים כאלה מהאנשים בממשלה, אלה שאמורים להנהיג ולהוביל אותנו בדרך טובה ונכונה. בייחוד עכשיו, לקראת פסח, כשעוד פחות משבוע נשב כל עם ישראל מסביב לשולחנות הסדר ונזכר איך גם אנחנו היינו גרים ונוכריים ועבדים בארץ מצרים.

דיברה שם שולה קשת, מנכ"לית תנועת "אחותי" ופעילה חברתית מזרחית פמיניסטית, וחשבתי לעצמי – האישה הזאת צריכה להנהיג את המדינה. דיבר שם ראובן אברג'ל, ממקימי הפנתרים השחורים, בצורה מעוררת השראה במיוחד, בעשותו את הקישור המתבקש לסיפור יציאת מצרים של העם היהודי. הנה חלק מדבריו, כפי שהובאו בסיקור בטמקא:

"באתי להעביר מסר לממשלה הזאת, באתי למחות על עינוי הדין, על מאסר של חפים מפשע ועל גירוש בני אדם לסכנת מוות. אבל באתי גם לומר לכם, מבקשי המקלט: אתם לא לבד. אתם אחים שלנו. כולנו באנו מאדם, לכן כולנו משפחה. ומשפחה לא מחליפים ולא שוכחים. אנחנו נעמוד לצדכם במאבק הזה, עד שייעשה הצדק המוחלט.
"באתי לומר לכם, תושבי ישראל, לא משנה מאיזו דת, גזע או מגדר – העיקר, בני אדם – אני קורא לכם לקום ולעשות מעשה, מי בעצרות ובהפגנות, ומי שיישב ויכתוב מכתב, ומי שיארגן חתימות בבניין שבו הוא גר, בשכונה או בעבודה. אבל שאף אחד לא יעמוד מנגד. שאף אחד לא יסתכל על יוסף שהושלך אל הבור, וירחץ בנקיון כפיו. תתחילו ללכלך את הידיים: תנו יד ליוסף, כי גם הוא אחיכם".
אברג'יל הדגיש: "מדובר בבני אדם, כמונו. לכן הדברים לא נעשים בשם היהדות, או בשם הישראליות, אלא בשם האנושיות. אנושי להסתכל על בן או בת אדם, ולראות בו אח או אחות. כמונו, יש לאנשים האלה רגשות, יש להם משפחות, יש להם חלומות, ויש להם רצון לחיות, לחזור לבתיהם ולבני משפחתם בארצותיהם, מבלי להיות נרדפים. אבל זה בלתי אפשרי היום, בגלל הסכנה שנשקפת לחייהם".

ויותר מכולם ריגשה אותי עלמה זהר, ששרה את שירה ממצרים, וסיפרה שהיא מלווה את התנועה למען הפליטים כבר כעשר שנים. השיר שלה באמת אומר את הכל מבחינתי.
תעבירו את זה הלאה 🐰❤🎵