צמצום טביעת כף רגל אקולוגית

פעם באוניברסיטה פגשתי בקבוצה של אנשים שאז נראו לי הזויים. כנראה שהגיל עושה את שלו ומה שנראה לי פעם הזוי הפך עם הזמן להיות דבר הגיוני שלא הבנתי בהיותי צעיר ושטוף מוח. כן צעירים הם שטופי מוח. הדרך היחידה לנקות את הראש היא המציאות שלאורך זמן מקבלת הזדמנויות לתת לנו את האמת בפרצוף. לוקח לאנשים זמן להבין שזה לא גשם. הרי זה מטפטף מהשמים, לימדו אותנו שזה גשם. אבל יש לנו חושים פנימיים, מערכת ליבה שהחינוך לא יכול לחסל לחלוטין, ואז אנחנו יום אחד טועמים במקרה טיפה. וזה לא גשם. זה גם קצת חם. וצהוב. ומריח אחרת. ואז אנחנו מתעוררים ושואלים שאלות. כי יש קונפליקט שאנחנו מתעלמים ממנו עד שאי אפשר יותר. ואז מתעוררים. והסיפור על הצמיחה והפתרונות הטכנולוגיים הוא יפה. אבל במציאות יש יותר אנשים, והם לא עפים בחלליות. ומערכת הביוב לא השתנתה מהותית. ואז פתאום הסיפורים על התכנון והטכנולוגיה מתנגשים עם המציאות של עובדי עירייה מקורבים, אגואיסטים ומושחתים. ואז אתה מבין שהבחור באוניברסיטה שדיבר על טביעת רגל אקולוגית, לא היה הזוי בכלל. אני הייתי הזוי, שהאמנתי שיש מי שידאג לדברים במקומי