סיפור הדודים המשך
זו תגובה אופיינית להשוואה שעשיתי אצל מי פחד המוות היה נורא יותר ובכל זאת התעקשתי:
אני חושב שמי שניצל מהמחנות הוא נהיה יותר יציב בנפשו כי במצבם שם לא היו צריכים להסתיר את יהדותם ונהפוך הוא זה הגביר בהם את יצר ההישרדות כשלא היה להם יותר מה להפסיד : הם ידעו מי חי ומי מת וכל אחד שהיה עדיין בחיים הבטיח לעצמו שאם ישרוד הוא היחידי בעולם ועליו האחריות להמשיך , לספר , ולדאוג לדור הבא.אימי שלא הייתה במחנה בודאי חשה אשמה שבשעה שהיא שרדה בזהות בדויה בין הגויים ונהנתה מאורח חיים סביר משפחתה נלקחת לגהינום וזה כניראה עירער אותה מבחינה נפשית .הדודה תמיד הייתה משענת בשבילה בעת קשה.והיא הייתה הרבה יותר צעירה ממנה.
דעה נוספת:
כדור שני בהביטי לאחור,אני רואה בכל אדם שחי בשנים ההן,גיבור אמיתי.בין אם הצליח לשרוד ובין אם נרצח או אפילו לקח את חייו בידיו.בין אם הצליח לשמור על שפיותו ובין אם יצא מדעתו...
לימים הנוראים ההם יש לדעתי לקרוא "גבורה ושואה". ולברי המזל שנותרו בחיים אני קוראת שורדים ולא ניצולים.
interesting post, greetings